מדף הספרים וסיפורים משלנו


סודות מאולמות המשפט/שטנדל

 

הנוכל שהיה (קצת) מלאך

 אורי שטנדל, עו"ד

 

הערה מקדימה

 

"גיבור" הסיפור שלפנינו נולד מבחינה מסויימת במוחו הקודח של החתום מטה, ועדיין אין להוציא מכלל אפשרות שהוא חי אי שם, בועט ועשיר המצאות מפולפלות, וגם אם הלך לעולמו, ראוי להניח שהותיר אחריו יורש, ביתר דיוק, יורשים רבים מכל הצבעים והגוונים, שהרי נוכלים לא חסרים על פני כדור הארץ למן בריאת העולם. על כן הכרח להדגיש כי כל דמיון לנוכל מוכר כזה או אחר, הוא מקרי אקראי, אם כי צפוי.

 על רקע ההערה דלעיל אין לנוכל שם שקראו לו אביו ואמו, אז די בכינויו "אבו תחמיש", לפי שאין ספק, כפי שעולה מתוך עלילת הסיפור, שהוא הוכיח יכולת "תחמון" נדירה במשמעות העממית של המושג הבלתי משפטי הזה. 

הוא הופיע במשרד ללא הודעה מוקדמת, בלי לקבוע פגישה, בא הגיע, זרק מילה, ונכנס.

"מי אתה?" שאלתי, לא התלהבתי מן הדרך בה קבע עובדה מוגמרת.

"אני?" תהה כמו להיות בטוח שהשאלה הופנתה באמת אליו, כאילו לידו, מאחוריו או מצדדיו עוד אנשים.

"כן, אתה צריך משהו?"

הוא לא נפגע. בנחת, בחיוך, לאט לאט, עיתותיו בידו, הצהיר: "אני אבו תחמיש בטח שמעת עלי"

עכשיו קצרה רוחי. חייב הייתי להשלים סיכומים, שלמחרת נקבע מועד הגשתם. "אין לי זמן מיותר", הטחתי בו.

"אה, ככה", הגה בקול חביב, כשהוא מחייך מלוא פה חסר שיניים. "אתה רוצה לדעת למה באתי, אז הנה תשובה של הממשלה, זה נייר רשמי, אדון עורך דין". הוא הושיט לי בתנועה אבירית צרור ניירות תחת הכותרת: "כתב אישום". עלעלתי בו, כדי ללמוד שלאורח הנכבד מיוחסת שורה ארוכה של מעשי מרמה, שביצע בהתמדה משך חודשים רבים, גורף כנראה לכיסו סכומים ניכרים.    

במה דברים אמורים?

אבו תחמיש זה, העומד לפני כאחד מצדיקי הדור, נהג להזמין עצמו לאנשים תמימים שחיפשו קבלן שיפוצים, זה מקצועו, פה טמונה מיומנותו והוא יכול להוכיח ללא קושי את רמת הביצוע הגבוהה שלו, חריצותו, אמינותו, ובאותה נשימה התחשבות מופלגת בתנאים הכספיים של העסקה. קודם לכל, הדגיש, אין הוא מבקש כל מקדמה על החשבון. את השכר המוסכם, צנוע לכשעצמו, יקבל אך ורק לאחר תום השיפוצים לשביעות רצונם המלאה של בעלי הבית.

אין צורך להבהיר משקלו המכריע של סעיף כובש זה על כפות המאזנים, לקוחותיו הנרגשים צריכים היו לגייס את כל כוח האיפוק העומד לרשותם, שלא ליפול על צווארו, והוא , אחרי שהטמיע בענווה הראויה יתרונות העסקתו, הכריז חגיגית, שהוא מוכן להתחיל בעבודה מיד למחרת.

צר לח"מ שלא זכה לראות את האושר העצום שניבט לשמע הנתונים שהרעיף ככה הקבלן הנדיב על מזמיניו, שלא ידעו נפשם מהתפעלות. היא לא דעכה כאשר אבו תחמיש הוסיף אגב אורחא כי הוא מבקש כבר עתה סכום מסוים למימון הוצאות קניית חומרים, כגון מלט, חול, מרצפות וכיוצא באלה חומרי בניה, הנדרשים לביצוע השיפוצים..

נראה שאף פעם לא קמה התנגדות לבקשה זו של "המלאך", שצוינה בלשון רכה, עדינה, בנימה מתנצלת, כמו איזו הערת שוליים, שחבל שאין ממנה מנוס..

אחר שנשקלו על ידו הוצאות החומרים כאמור, התקשו הלקוחות להיפרד ממנו. לא בכל יום זוכים אנשים להתוודע לאחד מל"ו צדיקים, אבל הם מן הסתם התנחמו בידיעה, שהוא הרי ישוב כבר בבקר היום הבא להתחיל בעבודה, דא עקא...כן אמת, הצפייה נכזבה. הקבלן נעלם כלעומת שבא. יש הגיון בעלילה, על חשבון ההגינות כמובן.

 "כל מה שכתוב פה נכון?" אני שואל, בעל כורחי מתפעל מגלגול כל כך מושלם של זמרי התנכ"י כאמן מוליך השולל הניצב ככה בגאווה מולי.

"כן למה לא?" הוא עונה לי בקול חרישי, אולי רק לאוזניי בלבד הוא ממתיק את הסוד, מעין הודאה באשמה בערבון מוגבל, שבנקל תהפוך לכפירה רבתי, אם זו עדיפה משום מה.

קבענו פגישה כעבור שבוע. לאחר לבטים החלטתי לקבל את התיק, אך ורק אם אבו תחמיש יסכים להצעתי להחזיר כספים, ולו גם לא את מלוא השלל. להפתעתי הוא הסכים מיד, הבין בחכמתו שיש יתרונות לדרך הזאת. "אתה חושב שזה יעזור לי בעונש?"

"כן" עניתי ללא היסוס. צריך לציין שעל הנאשם הלבבי הזה תלוי היה ועומד מאסר על תנאי לשנה בגין עבירות דומות באותה שיטה כל כך מצליחה. "אם אחזיר את כל הכסף לא יהיה מאסר?"

"ככל שתחזיר יותר, ייגזר עליך עונש מאסר פחות ממושך, אבל המאסר על תנאי יופעל במלואו"

"חבל" אמר, אבל כנראה שהוא ציפה לתשובה הזאת. בכלל התרשמתי מפיקחותו של הנוכל.

ביום גשום למדי נערכה הישיבה הראשונה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. אבו תחמיש התבקש להתייחס לכתב האישום והודה בקול חגיגי בכל סעיפיו. אני מצידי ביקשתי דחיה לפרק זמן ממושך מפני שהנאשם מתעתד להשיב את חובו...

"את כולו?" שאלה השופטת, והוא הזדרז לענות: "לא, לא כולו".

"למה?" נשאל מכס השיפוט.

"זה יותר מדי כסף", הבהיר אבו תחמיש. חיוך רחב הפציע על שפתי השופטת, ונראה היה לי שהיא מעריכה את גילויי הלב של הנאשם, שאולי יש בה כדי להבטיח שעדיין לא אפסה תקווה להחזרתו למוטב, ולו גם חלקי למדי.

"זאת שופטת טובה מאד", סיכם אבו תחמיש בחדווה את התרשמותו שלו מן השופטת, ונראה שחוות דעתו זו אכן השפיעה על נכונותו לעמוד בהבטחתו תקופה קצרה למדי. הסיבה להפסקת תהליך החזרה בתשובה נעוצה לדעתי בקושי נפשי, לא פחות מהשיקול הכספי. על כל פנים יום אחד הוא הופיע במשרד נסער, כשהוא מודיע לי בתקיפות שזהו, איננו מוכן להמשיך לשלם ככה סתם, מה פתאום. "זה עונש יותר קשה מלשבת בכלא", הבהיר את השיקולים שהתרוצצו במוחו כנראה ימים רבים על כפות המאזניים.

לא היה טעם לשכנע אותו להמשיך בעונש שהשפעתו עליו כל כך קשה. אני מצידי עדכנתי את בית המשפט, ונקבע תאריך למתן גזר הדין. בבוקר יום הדיון העיר אותי צלצולו של אבו תחמיש. קשה להניח שנדדה שנתו בלילה, אבל הוא מלמל בקול בוכים: "דודה שלי מתה הלילה" אמר כשגרונו ניחר ומיד הוסיף: "אז אני לא יכול לבוא לשופטת"

כבר לשמע "הבשורה" הבנתי את המסקנה שגזר הנאשם העייף מן התהליך. ספקן מטבעי, לא הייתי בטוח כלל שאכן הלכה לעולמה, ודווקא הלילה, דודתו האהובה. חשבתי שבשום פנים ואופן לא ניתן לשלול אפשרות שכל דודותיו חיות, נושמות ובועטות, או לחילופין שהוא בחר "להרוג" בהבל פיו אחת מהן לצורך דחיית גזר הדין, כשניתן יהיה "להחיותה" מניה וביה לאחר השגת המטרה. הוא העריך מן הסתם, שניתן יהיה לו להסתיר מדודתו את "מותה", ואין סכנה שהיא תפריך בפני כבוד השופטת את התירוץ הזה.

כך או כך מיהרתי להסביר לו, שמות הדודה אינו יכול לפטור אותו מלהתייצב לדין, חד וחלק. עליו להגיע לבית המשפט כדי שלא לספוג עונש חמור ביותר.

"ככה זה?" שאל בנימת הקול הכי ענוגה שיכול לגייס, כשהוא מוכיח שוב שניחן בחושים חדים. ומראש שיער שהתכסיס לא יצלח.

"ממש" השבתי בתקיפות. "בוא נעשה נכון מה שצריך".

"בסדר", הסכים מיד, "אבל...אבל..."

"אבל מה?"

"אבל אני רוצה להגיד לשופטת שדודה שלי באמת מתה הלילה"

"טוב, תגיד", הסכמתי. לא היה טעם להתנגד לניסיון זה של אבו תחמיש לנסות לתחמן את השופטת. היא מן הסתם גם היא תודיע שהיא מאד מצטערת על פטירתה של הדודה.

אכן הדיון על גזר הדין היה כצפוי קצר למדי. השופטת כנראה הבינה לנפשו של הנאשם, שהוא מתקשה בהחזרת כספים, שכבר היו טמונים היטב בכיסו. היא כנראה חיבבה אותו והביעה דעתה שיש להתחשב בחזרתו בתשובה, אם כי התהליך נעצר מוקדם מדי. למרבית הפתיעה התפתחה שיחה לא שגרתית בין היושבת על כס השיפוט לבין הנאשם, ונראה שהיא נהנתה בעליל מן התשובות שהבזיק שוב ושוב.

"למה החלטת להפסיק להחזיר את החובות?" רצתה השופטת לדעת ברצינות תהומית.

"לא נהניתי מזה", הודה בכנות העבריין הסדרתי.

"וכשלקחת את הכספים הרגשת טוב?" לא הרפתה השופטת.

"כן, מאד", אבו תחמיש ליקק את שפתיו, ונדמה היה שיש לו משהו להוסיף אך נמלך בדעתו.

"מה רצית להגיד?" דחקה בו כבודה

"ש...שלא הייתי צריך להחזיר"

"מי אתה באמת" רצתה השופטת לדעת.

באולם מלא המטירה עליו שאלות מן הגורן ומן היקב, דומה הגישה לו "ערעור" על התדרדרותו. "אתה לא נוכל", הודיעה לו חגיגית והוא תפס בזריזות את קצה החוט. "נכון" אישר את האבחנה השגויה.

"אז איך זה אתה ככה מרמה אנשים, כמה מתלוננים אספת?" שאלה השופטת, שהיא מציצה לכתב האישום "שישים?! אלוהים. והם האמינו לך כולם, לא שאלו שאלות?"

"שאלו ו..."

"ומה?"

"ואני עניתי"

"שכנעת אותם?"

"אחרת לא הייתי פה..."

 דקה לאחר השיחה התמוהה, קראה השופטת את גזר הדין. היא נענתה לבקשה שלא להחמיר בעונשו של העבריין המלאכי הזה, אך בצער הפעילה את המאסר על תנאי, תוך שהיא מודיעה על דחיית מועד ריצויו. אבו תחמיש ניענה בראשו להסכמה ללא סייג לגזר הדין. נדמה לי שהשניים, הוא והיא החליפו חיוכים לפרידה, כשיצאנו מן האולם.

 

סודות מאולמות המשפט

הוצאת אריאל, ירושלים

אורי שטנדל הוא עורך דין כבר יובל שנים. אולמות המשפט הם לדידו זירת מאבקים, ובעת ובעונה אחת מכרה שהוא חוצב ממנו סיפורים מלוא חופניים. יתר על כן, כמעט כל דיון, תוך כדי טיעון, הוא פונה לשופט(ת) היושב(ת) לדיון, "דרך אגב", הוא אומר, "על הנושא הזה יש לי סיפור קצרצר". לשון אחרת, הוא מבקש רשות "לתבל" את הדברים הנאמרים בפרשה הנידונה, שנראה כי היא משתלבת בסיפור ככפפה ליד. מכאן צומח לא פעם סיפור על סיפור. כמו למשל: "קהל כפוי באולם השופטת ק."
במהלך חייו זכה לפרסים ספרותיים, בין השאר, פרס ראש הממשלה על ספרו 'סכנות אורבות לנער', פרס הנשיא בן צבי על הספר 'הצ׳רקסים' ופרס המשוררת רחל על ספר השירים: 'שיעורים באמת'.
לאחרונה הוענק לו תואר יקיר לשכת עורכי הדין בירושלים, במעמד נשיאת בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה וראש הלשכה.
כמזרחן כיהן בתפקיד סגן יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, עוזר ראש המכון ללימודי אסיה ואפריקה, ומאוחר יותר יו"ר הועדה השיפוטית לענייני מקרקעין ביהודה ושומרון.
בנשימה עצורה נקראים הסיפורים ב"סודות מאולמות המשפט" בזה אחר זה. רובם ראו אור תחילה בחוברת "הלשכה" של ועד מחוז ירושלים. מתוכם עולות ללא כחל וסרק דמויות שופטים אדירי עוצמה, החורצים גורלות אדם ממרום כס השיפוט, כשהם עצמם בשר ודם, לא חסינים משגיאות, לא תמיד מגיעים להכרעה הנכונה. לא פעם מבקיע חוש ההומור שלהם את שריון הרצינות התהומית, כפי שמשקף בין השאר הסיפור: "חוש ההומור של השופט זיילר חולש על הדיון המקדמי".
הסיפורים לא פוסחים על המתדיינים ובתוכם מזדקרים סמוך מאד לשופטים גם עבריינים בכירים בעולם התחתון, המאופיינים בשכל חריף, עורמה ונסיון חיים. לעתים קרובות בעלי אישיות כובשת, כמו 'המסתובב', שניסה לכייס שופט, כשהם שניהם עומדים יחד, קרובים מאד זה לזה בתור לתיאטרון על במתו עולה הצגה של שייקספיר.
לא נעדרים מן החבורה עורכי דין המתגוששים בזירה. אחד מהם הוא הסופר עצמו, לובש ופושט גלימתו, כשהוא מגלגל כל אחת מן העלילות בתנופה הסוחפת את הקורא מתחילתו ועד סופו.