חברים כותבים

 

 

מאזן אישי/דלית שגב רוזנצוויג

2017 שלי

 

 "וכמה כח יש בבחירתך לפגוש את עצמך"  

(עדי אביטל רוזין, ציטוט מני רבים וטובים מעמוד הפייסבוק שלה שהם השראה בכל זמן נתון)

דלית שגב רוזנצוויג, עו"ד

סיכום שנתי מגיע, בין אם נזמנו בין אם לאו.  העצירה הזו לטובת עשיית חשבון, ספירת מלאי אישית ומקצועית, מחלקת אותנו לשני מחנות. אלו, אשר עבורן סיכום הוא מנוף והאחרות, שחשות כי על צווארן מונחת אבן ריחיים כבדה מנשוא.

בימים מסוימים, נדמתה בעיני 2017 כבדה מנשוא. אני מביטה לאחור בשתי משקפות. האחת, משקפת העבר המצטבר, חמש-עשרה שנות ותק. בכל מקצוע, לא ניתן להתעלם מפרק בן חמש עשרה שנים. במקצוע בו אנו עוסקות, נראה כאילו והשנים מתארכות. את לומדת להכיר את החוזק לצד החולשות. לומדת להקשיב להן ולאזן ביניהן. המשקפת השנייה, משקפת העבר הקרוב, משקפת 2017.

מבעד לעדשות המשקפת נגלות אלי שתי דרכים סלולות, אלה שרגליי הלכו בהן. בסוף כל אחת מדרכים אלה, סימן דרך: הראשון, שתי תלונות לוועדת האתיקה שהוגשו נגדי ונגנזו. השני, ההחלטה על פרישה מפעילות התנדבותית לא מבוטלת ורבת שנים במחוז הבית שלי, מחוז ירושלים. מתקיים קשר בין שתי הדרכים הללו ובין סימני הדרך בסופן – מדובר בצומת חדש, כזה שמוביל אותי בשביל לא מסומן, לדרך חדשה: "בנתיבים רבים תאבדי את כחך, אבל במסע הנכון תמצאי אותו בתוכך" (ציטוט נוסף, שיש בו הכל, שוב, מבית היוצר של עדי אביטל רוזין).

בכל חמש עשרה שנותיי במקצוע – הוגשו נגדי שלוש תלונות. שלושתן נגנזו. לא ניתן להתעלם מהאגרוף הזה בבטן כשמגיעה המעטפה בדואר רשום עם טפסי התלונה ("בצריך עיון" אותיר את הסוגיה מדוע בעידן כה מתקדם טכנולוגית, ההחלטה על גניזת התלונה מגיעה דווקא בדואר רגיל, כזה שמטייל שבועות ארוכים עד שמגיע ליעדו?!, אפשר להקדים למעטפה הזוחלת שיחת טלפון שתשמח מאד את מי שממתינה לבשורות).

חובת הנאמנות כלפי הלקוח, היא עמוד האש שלי. יחד עם זאת, השנה שחלפה לימדה אותי משמעות נוספת וחשובה לא פחות - חובת הנאמנות כלפי עצמי. כשתלונה מגיעה, היא מערערת בטחון, למרות הידיעה שלך מול עצמך "פעלתי נכון". ואז, בעצם "נולד" תיק חדש. כזה שבכלל לא רצית בו: המענה לוועדת האתיקה. ואין מנוס מהתבוננות פנימה ומבחינה מדוקדקת של כל צעד ושעל, שאת מכינה מסמך שנוגע בך.

וכשזה קורה פעמיים בשנה, לא ניתן להתעלם מכך בסיכום השנתי. מצטבר משקע, לא בהכרח נעים. בשני המקרים, תוך כדי מענה לוועדת האתיקה, הקדשתי זמן לא מבוטל לניתוח דרך התנהלותי המקצועית וגם זו הבינאישית, כי יחסי עורכת דין ולקוחה הן בבחינת שלם הגדול בהרבה מסך כל חלקיו. אז אחרי שלרגע או שניים  (לפעמים זה לקח כמה ימים...) המטרתי על עצמי אש וגופרית, הכנתי כתבי תשובה שהיו במובנים רבים צינור דרכו החלמתי מימים של תחושה קשה והלקאה עצמית.

אינני חפה מטעויות וכנראה שאמשיך לטעות, אין לי ספק בכך. אך הפער בין הדברים שנכתבים ביד כה קלה למציאות כה גדול, שלפעמים זה כמעט מכריע אותך. אחרי שנה כזו, נקודת הפתיחה במערכת יחסים שלי עם לקוחות חדשים, שונה משמעותית. נוספו סעיפים להסכם התקשרות שמשקפים את הצורך לשמור על עצמי מפני הבלתי צפוי. ושלוש המילים הללו, "לשמור על עצמי" כבר נשמעות ומרגישות טבעי ונוח ב-2018.

בלב לא קל כלל ולאחר התלבטות שארכה חודשים ארוכים, החלטתי "להוריד מהלך" ולפרוש מחלק מפעילות התנדבותית בה נטלתי חלק במחוז ירושלים וזאת לטובת עשייה לביתי. אינך יכולה להתעלם מסימנים, כאלו שמורים על שחיקה ועייפות ומשפיעים על דברים בעלי חשיבות בחייך. על אף קיומן של ריבוי הגדרות רשמיות ומחקריות, לא קיימת הסכמה חד משמעית סביב הגדרה אחת ויחידה למונחים "התנדבות" "ומיהי מתנדבת".

אני חושבת, שמדובר בעיקר בתחושה אישית וככזו, לעיתים, מגיעה העת, בה לא מתקיימת עוד הלימה בין הנתינה לתמורה (תמורה בבחינת תחושה אישית). מן הרגע בו התנדבות אינה עוד מנוף, נכון לעצור, ליטול פסק זמן ולכייל מחדש את סדרי העדיפויות שהם פועל יוצא של מציאות חיים – אישית, משפחתית, מקצועית וחברתית. ולמדתי, אין צורך לחוש שלא בנוח בעת הזו, בה את חשה – זו העת שלי כי "לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת פרק ג', פסוק א').