“ירד מרכבת השדים להיות חפשי לעצמו”

אריאל עטרי מראיין את ראובן בר חיים אחרי פרישתו לגמלאות * “מטרידה אותי ההסתה נגד בתי המשפט”

 

לפני חדשים ספורים פרש עו”ד ראובן בר-חיים,  לגמלאות, אחרי 43 שנות עבודה כעורך דין פלילי. במהלך השנים שרת כפרקליט בפרקליטות המדינה ולאחר מכן שלושים ושמונה שנים כסניגור.  לאחרונה פרסם בר חיים אף שני ספרי שירה פרי עטו. עו”ד בר חיים המשיך להופיע גם לאחר שמיתר קול אחד נדם בעקבות ניתוח קשה. את עשרים השנים האחרונות חלק עם רעייתו רוזט, עורכת דין בזכות עצמה, ואחיינו עוה”ד אריאל הרמן.

נפגשנו פעמים רבות באולמות בתי המשפט בעשרות השנים האחרונות. תמיד התרשמתי שאתה אוהב את עבודתך כסנגור. מה גורם לאדם שאוהב את מה שהוא עושה להחליט לפרוש לגמלאות? הרי אתה עו”ד עצמאי ויכולת להמשיך לעבוד?

קהלת, החכם מכל אדם, צדק כשאמר “לכל זמן ועת לכל דבר תחת השמים”. עת לעבוד ועת לנוח. אחרי ארבעים ושלוש שנים של עבודה מתישה עד גיל שבעים, הרגשתי שמיציתי את עת העבודה וכי הגיע זמן המנוחה. מנוחה מעבודה, כמובן. לא מהחיים.

נראה לי שיציאה לגמלאות של כל עובד שזכה להגיע לגיל הפנסיה אינה נובעת בדרך כלל מהחלטה סובייקטיבית אלא מצורך אובייקטיבי של הגוף והנפש לפרוש למנוחה מעיסוק רב שנים.

ככלל, אני סבור שראוי לפרוש בטרם תש הכוח הנחוץ לחיים טובים ומלאים בפנסיה. לפרוש לפני השקיעה. כך יזכרו אותך בתקופות האור שלך, ולא יהיה פתחון פה למלעיזים לומר שזקנתך מביישת את נעוריך או שהפכת לשמשון קרח.

 במסע החיים 

הזמן שועט 

גם כשאנו עומדים

משאיר אותנו מאחור

מוהיקנים אחרונים

אנאלוגים

עם עט ונייר

משליכנו לעולם דיגיטלי

של מחשבים

בדרך המהירה

אוטוסטראדה נטולת רמזורים

חסרת מעצורים ורחמים

נסיעה חסרת משמעות

ללא יעד וייעוד

מביאה את העתיד במהירות מופרזת

אל ההווה

זמן רץ

שובר חלומות

מקמט עור

על כן עצרתי את עלילת הזמן שלי

לפני שתגיע לפי תהום

ירדתי מרכבת השדים

להמשיך ברגל בניחותא

בהווה מתמשך.

 

ב.     אֲנִי הַמְּשַׁחְרֵר אֲסִירִים

מֵאֵימַת הַסּוֹהֲרִים

מֵרְדִיפַת הַחֹק

מָתַי אֶשְׁתַּחְרֵר מֵחוֹבָתִי

לִהְיוֹת חָפְשִׁי לְעַצְמִי

לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת טַעַם הַחַיִּים?

(מתוך ספר השירים  “מן המפל קראתי: יא, יה” , ר. בר חיים )

 

עורך דין ומשורר. פיצול אישיות?

להיפך. זו אישיות אחת ששני מרכיביה מעשירים זה את זה. אין שום סתירה בין היותי עורך דין לבין היותי משורר. אדרבא, חלק המשורר באישיותי ועיסוקי בשירה מחזק את רגישותי ומגביר את מודעותי לאנשים השקופים המדורגים בתחתית הסלם החברתי. אני שומע גם את זעקת החפים מפשע ואת אנקת האסירים בדציבלים גבוהים ובאותה נשימה אני קשוב לסבל הקרבנות.

כיצד ניתן להיות קשוב לשני הצדדים, לקרבן ולפוגע?        

במשפטים אין לעורך דין מנוס מלבחור צד. רק השופט רשאי ויכול להיות ה”נציג” של שני הצדדים.

בעשרות שנות עבודתך הופעת באלפי הליכים פליליים בכל הערכאות. מה נחקק בזיכרונך במיוחד?

הואיל וקצרה היריעה מלהכיל אזכיר רק שנים, לפני זמן לא רב הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים פה אחד נאשם שייצגתי ברצח המאהב של אשתו ודן אותו למאסר עולם.

הגשתי ערעור על ההרשעה לבית המשפט העליון בירושלים. הדיון בערעור התקיים כעבור כשנה ולאחר סיומו נדחה התיק למתן פסק דין. כעבור שלושה חודשים הגיע יום ההודעה על פסק הדין. אולם בית המשפט היה מלא בקרובי משפחה ובחבריו של האסיר, המתח היה גדול מנשוא.

האסיר הובא לאולם ממרתף השב”ס והושב בספסל הנאשמים כשמשני צדדיו שני סוהרים. כשנכנסו השופטים ניתן היה לשמוע באולם השקט קול שערה נופלת. הבטתי בפניו של האסיר. המתח העצום ניכר עליהם. הבחנתי ששפתיו רועדות ולא ידעתי אם הוא מתפלל או שהרעד נובע מפחד תהומי. בעוד רגע ידע מה דינו. בעוד שניות ייקבע גורלו וגורל משפחתו הענפה לכל חייו.

לא אכחד. גם אני הייתי מתוח למעלה מן הרגיל. באותו רגע הבנתי שאני צופה בשיאו של התהליך הנורא הנקרא “עינוי-דין”. עיני כולם היו נשואות לשופטים. עיני הנאשם כוונו כלפי מעלה, תחינה אחרונה לשופט השופטים?

באותו רגע הודיע ההרכב: “החלטנו פה אחד לבטל את ההרשעה ולזכות את המערער”. תשע מלים של שופטים עליונים בראו במאמר חיים חדשים. אסיר עולם הפך חופשי בן-רגע. נולד מחדש. האולם השקט המה כמרקחה, הקהל מחא כפיים כאות תודה לשופטים.. והנאשם?

התבונן בשופטים ואמר תודה בלחש  לפני שהפסיק לדבר עקב בכי בלתי נשלט שפרץ מעמקי לבו, ביטוי לשחרור ממועקת עינוי הדין ומצער עיוות הדין. פסק הדין שחרר לא רק גוף אלא גם נפש.

לאחר שהלקוח שלי הורד מהאולם למרתף המעצר ממנו היה אמור לצאת לכלא ולצאת לביתו ירדתי למרתף לפגוש אותו. הוא ישב לפני. אדם שלפני מספר דקות היה אסיר עולם אומלל יושב מולי חופשי ומאושר אחרי שריצה כבר 3 שנים במעצר כמי שחזר מהתופת לחיים.

ואני, אני הקטן, שזכיתי להביאו למצב הזה הפנמתי שוב את חשיבות תפקידו של סניגור והודיתי לאלוהים.

כשיצאתי מבית המשפט ליוו אותי למשרדי הקרוב בבנין שערי העיר, אליו צעדתי ברגל, עשרות מאנשי משפחתו של האסיר לשעבר כשהם מבקשים להרים אותי על כתפיהם.

מקרה נוסף שאני זוכר הוא מקרה בו בית משפט השלום בירושלים זיכה עובד בכיר מאד של העיריה מאשמת שוחד שבגינה כבר הושעה מעבודתו. כשהעובד המכובד יצא אתי, סניגורו, מאולם בית המשפט ציפתה לו הפתעה. הכסא עליו ישב בזמן שעבד בלשכתו היה מונח מקושט במסדרון בית המשפט והעובדים הכפופים לו הושיבו אותו עליו והרימו את הכסא אתו, אחר כבוד, לבניין העיריה, להשיבו למקומו הראוי בלשכתו. ואני שמחתי והודיתי שוב לאלוהים על היותי סניגור.

יש עוד הרבה סיפורים כאלה שאת חלקם העליתי על הכתב ושמורים במגירתי.

עו”ד ראובן בר-חיים עלה ארצה מבגדד בהיותו בן שנתיים וחצי במסגרת העלייה הגדולה של יהדות עיראק, “עזרא ונחמיה”, בשנת 1951.

“הורי עלו ארצה עם שתי מזוודות”, הוא מספר, “כשהם משאירים מאחוריהם בתים מפוארים, עושר ומעמד. יכולנו להגר לאוסטרליה או ללנדון אך הורי העדיפו את עפרה של ישראל על ארמונות בגדד וזהב העולם. אמנם כסף וזהב הם לא נשאו עמם במזוודות לישראל אך הביאו עמם ערכי תרבות ומורשת יקרים מפז שמהם אני ניזון עד היום”.

עד כמה מה שספגת בבית הוריך השפיע על חייך?

האדן העיקרי עליו בניתי את גשר חיי היה אהבת הלימודים, אותה הפנמתי מהוריי. עוד בנערותי הבנתי את חשיבותה של ההשכלה כמפתח לאושר ולחיים טובים ונוחים. גמרתי אומר בלבי לבנות לי דרך ההשכלה מפתח קסם שיפתח לי כל דלת שארצה להיכנס בה ובהתאם לכך נהגתי”.

ואכן, מאמציו נשאו פרי ובר-חיים הצטיין בכל שלב של לימודיו. הוא היה בין המצטיינים בכתתו החל מבית הספר העממי, המשך בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, וכלה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית שם היה בין מצטייני הדיקן בכל שנה. בסוף לימודי הבוגר זכה בפרס הבוגר המצטיין וככזה נאם בטקס בוגרי  של הפקולטה למשפטים בהר הצופים בשנת 1974. מכאן המשיך  לתואר מוסמך וסיים אף אותו בהצטיינות.  הוצע לבר חיים להמשיך במסלול ישיר לדוקטורט אך הוא העדיף להמשיך מהתיאוריה לפרקטיקה.

מדוע בחרת ללמוד דוקא משפטים?

לפני הכניסה לאוניברסיטה עמדתי בפני דילמה: נטיית לבי היתה ספרותית- פילוסופית אך לא בחרתי במסלול זה מטעמים פרקטיים, אם כי הוא הפך אצלי לתחביב. רציתי ללמוד משהו אחר, שקרוב ללבי, שיאפשר לי לעסוק במקצוע יוקרתי ומכובד – שיהיה לי הן תחביב והן קרדום לחפור בו. התלבטתי בין רפואה למשפטים. כל אחד משני המקצועות – רופא או עורך דין- מאתגר מאוד ומהותו היא העזרה לזולת הנמצא במצוקה, רפואית או משפטית.

בשני המקצועות יש איזו “נגיעה אלוהית” ושליחות. על בורא עולם נאמר בין היתר כי הוא “רופא חולים ומתיר אסורים”. למרות שאינו צריך שום עזרה הוא “נעזר” בשליחים אותם הוא שולח, כמאמר הנביא ישעיהו,  “לבשר ענווים, לחבוש לנשברי לב, לקרא לשבויים דרור ולאסירים פקח קוח”. בחרתי, בסופו של דבר, במשפטים כי הרגשתי רתיעה מלראות מחלות ודם וידעתי כי אין לי ידיים או כשרון של מנתח. לעומת זאת התוכן ודרך החשיבה בלימודי משפטים התאימה לי יותר.

מדוע בחרת לעסוק במשפט פלילי דווקא?

עם כל ההערכה שיש לי לענפי משפט אחרים, נראה היה לי תמיד כי המשפט הפלילי הוא “כתר המשפט” בהיותו עוסק במישרין ובאופן יומיומי בכל זכויות היסוד גם יחד. חרות, כבוד, קניין, שוויון. כמו כן העיסוק במשפט פלילי מחייב הופעות תדירות ומאתגרות בבתי המשפט ומיומנות בחקירת עדים, דברים שלבי נוטה אליהם.

רוב הספרים והסרטים המשפטיים נוגעים, ולא בכדי, למשפט הפלילי וגם כשהם דנים בענין “אזרחי” הם מתמקדים בליטיגציה. עורך הדין הפלילי, בעיקר, הסניגור, הוא עורך הדין ה”קלאסי”. גם בחלומו של כל ילד להיות עורך דין מטרת עבודתו היא למנוע את הגרוע מכל, הרשעת חף מפשע או הצלה מעונש חמור”.

 במקביל לפרקטיקה המשיך בר חיים להיות קשור לאקדמיה במשך כתשע שנים, כאסיסטנט ומתרגל בדיון פלילי ובדיני ראיות. בין תלמידיו  ניתן למנות את פרופ’ אלכס שטיין שמונה לאחרונה כשופט בית המשפט העליון.

ספר לי על לימודיך בפקולטה למשפטים.

זו היתה תקופה של לימודים אינטנסיביים שבה בניתי את המשפטן שבי שלב אחרי שלב, כשבמקביל עבדתי במערכת הביטאון “משפטים”. אחרי כל שיעור או תרגיל היתה לי תחושת סיפוק שלמדתי דבר חדש. היתה לי תחושה שלא יכולתי לעשות דבר טוב יותר.

למרות העומס הרב נהניתי מכל רגע וראיתי בו השקעה יקרה מפז. אהבתי מה שעשיתי. יתכן כי חלק מהרגשה זו נבע מהעובדה שזכיתי ללמוד אצל ענקי משפט, פשוטו כמשמעו, שנמנו למעשה עם דור המייסדים של כל ענפי המשפט הישראלי במתכונתם הנוכחית.

עד אז היה משפט ארצנו קשור בטבורו לדינים זרים- המשפט האנגלי והמשפט הטורקי (מג’לה) דרך סעיף 46 לדבר המלך במועצתו. מוריי הם שפרמו למעשה את החוטים המקשרים ויצרו את המשפט הישראלי כמשפט עצמאי.

מי היה בסגל ההוראה באותן שנים?

בין מורי היו רבים שהפכו לשופטים בבית המשפט העליון. ביניהם היו ד”ר יואל זוסמן וד”ר חיים כהן שכבר אז היו שופטי ביהמ”ש העליון. השופט זוסמן שהפך אחר כך לנשיא בית המשפט העליון לימד סדר דין אזרחי. עוד היו פרופ’ אהרון ברק שהרצה על משפט מסחרי ועל דיני שטרות, ופרופ’ אנגלרד, מורי לדיני נזיקין. פרופ’ פלר לימד אותי משפט פלילי מהותי ואת הפרוצדורה הפלילית למדתי מפרופ’ הרנון שלימד אותי גם דיני ראיות.

דיני צבא למדתי מפי יעקב קדמי שהיה אז התובע הצבאי הראשי ולאחר מכן שופט במחוזי בת”א ולאחר מכן שופט בבית המשפט העליון. המנצח על דיני המקרקעין היה פרופ’ יהושע וייסמן. דיני מיסים למדתי מפרופ’ (אז ד”ר) יורן. מורי למשפט מינהלי ולדיני עבודה היה פרופ’ יצחק זמיר. מורה המורים היה פרופ’ גד טדסקי. בין המתרגלים היו רות גביזון וגבריאלה שלו שכל אחת מהן היתה ברבות השנים לפרופסורית בכירה בתחומה. שתיהן היו אז אסיסטנטיות של מורה המורים, פרופ’ גד טדסקי.

מה היה אז משך תקופת ההתמחות?

התמחות- נמשכה אז שנתיים. שנה ראשונה עשיתי בבית המשפט העליון אצל השופט משה לנדוי ושנה השניה  התמחיתי בפרקליטות מחוז ירושלים אצל פרקליט המחוז עצמו, עו”ד מיכאל קירש.

לאחר שקיבלתי רישיון לעריכת דין התחלתי את הקריירה שלי כתובע בפרקליטות מחוז ירושלים ובהמשך עברתי לפרקליטות המדינה ועבדתי עם גבריאל בך שלימים ימונה לבית המשפט העליון.

כעבור שנתיים התחתנתי ועזבתי את הפרקליטות לטובת הקריירה הפרטית. במדור הפלילי היתה אז מרים נאור וכשהיא מונתה לשופטת שלום נכנסתי לנעליה כ”סגן בכיר לפרקליט המדינה”.  לאחר מכן, בפרקטיקה הפרטית התמקדתי במשפט פלילי והופעתי כמעט מדי יום במשפטים רבים בכל הערכאות, בכל הארץ, בכל ועדה פלילית, בכל הליך פלילי.

האם יש שיעור הזכור לך במיוחד מתקופת היותך סטודנט?

יש שניים. את שניהם שמעתי מהמרצה שלי למקצוע “יסודות המשפט”,  פרופ’ גד טדסקי. את השיעור הראשון שלו הוא פתח בדרכו התמציתית, מועט המכיל את המרובה: “בתורה כתוב “משפט צדק”. אלה שני מושגים נפרדים. חוקי האפרטהייד (שהיו אז בתוקף בדרום אפריקה א.ע.) הם משפט אך הם לא צודקים”. באותו שעור התייחס פרופ’ טדסקי לסוגיית ההפרדה בין דת ומדינה והביע את דעתו כי המצב המשפטי בארץ אינו משביע רצון מבחינה זו ועלול להביא למלחמת אחים.

מאז הפך החשש מפני התגשמות “נבואה” זו ליותר ויותר ממשי. לאחרונה הגיעו הדברים לשיא בחוקי הגיור ובמתווה הכותל שכבר יצרו קרע בין היהודים האורתודוכסים למיליוני יהודים ליברלים בתפוצות. זה היה השיעור הראשון בשנה הראשונה שלי בפקולטה.

בשיעור השני שנחרט במוחי ובלבי התייחס פרופ’ טדסקי להבדלים בין התאוריה של המלומד קלזן לבין אלה שכונו “הריאליסטים האמריקאים”. קלזן שם את הדגש על הנורמה ודיבר על כוחה של “הנורמה העליונה”. כוחו של ה”חוק”.

לעומתו שמו הריאליסטים האמריקאים את הדגש דווקא על כוחו של השופט: לדבריהם התוצאה של משפט מושפעת לא רק מחוק אלא מאישיותו של השופט ואף ממצב רוחו. הם טענו שיתכן בהחלט ששופטים שיפסקו על פי אותו חוק יגיעו לתוצאה שונה בגלל השוני באישיותם ובהשקפותיהם וכי התוצאה עלולה להשתנות אף אצל אותו שופט בהתאם למצב רוחו המתעצב על פי מה שעבר עליו בימים שלפני המשפט.

מה משתי התובנות נכונה יותר לפי ניסיונך?

ככל שהתנסיתי יותר בעבודתי כך נוכחתי שיש משהו בכל אחת משתי התובנות. ראיתי הרבה החלטות שלא היה בהן שום דופי משפטי אך לא היו צודקות. משפט בלי צדק. עוד נוכחתי פעמים רבות כי תוצאת המשפט עלולה להיות מושפעת מזהות השופט. עובדה שבהליכים משפטיים הנדונים בהרכב תלתא יש לפעמים דעת מיעוט. יש “שופטים מרשיעים” ויש “שופטים מזכים”. יש שופט מחמיר ויש מקל. כל עורך דין העוסק בליטיגציה, בעיקר פלילית, נוכח בדברים הללו די מהר.
שלוח

נעשיתי סניגור

להרעיד עדי תביעה וסיפי בית משפט

לזעוק אנקת האסיר

בל יתענה מעיוות הדין

ושלא ירד חף מפשע לירכתי בור

אשא שליחותי הכבדה

כי ינקתיה משדי אמי

היא לחם חוקי

היא כסותי.

האם יש לכך השפעה על דרך העבודה של עורכי הדין?

טבעי שכן. התופעה של עורכי דין המנסים לנווט באופן חוקי את ההליך המשפטי לשופט שיקל עליהם, לדעתם, להשיג את התוצאה לה הם מייחלים קיימת במציאות. כך גם הליכים כמו עררים של נאשמים על מעצרים נדונים בפני השופט/ת התורן/ית של אותו שבוע. מוכרים לי סנגורים שניסחו הודעות ערר מנומקות והשהו את ההגשה לזמן שבו השופט המקל היה תורן. היום הדבר קשה יותר מפעם שכן לא ניתן לדעת מראש את זהות השופט באותה קלות כמו פעם.

 האם יש בהתנהלות הזאת של סניגור פגם?

חד משמעית אני לא רואה בה שום דופי והיא מתיישבת עם חובתו של עורך הדין לעשות למען לקוחו כמיטב יכולתו במסגרת החוק.

האם זכורים לך דברים בעלי משמעות שלמדת בהתמחות?

ביום ההתמחות השני אצל השופט לנדוי התבקשתי על ידו לכתוב חוות דעת, מעין “פסק דין” על ענין פלילי שהוא דן בו. את מה שכתבתי והשתרע למיטב זכרוני על כעשרה עמודים נתתי לו.

לאחר שעיין בחוות דעתי העיר לי: ‘יכולת לכתוב חצי ממה שכתבת ולהגיע לאותה תוצאה. לעולם אל תכתוב בפסק דין דבר שאינו חיוני להגעה לתוצאה. הימנע מ”אוביטרים”‘. כך למדתי את מלאכת הקיצור. הן בטענות בכתב והן בעל פה.

כעבור דור השתנתה האופנה, אולי בגלל האינטרנט. בלחיצת כפתור אחת ניתן להגיע היום לעשרות תקדימים וקשה לשלוט על היצר להימנע מכל אותם ציטוטים, גם אם הרלבנטיות שלהם לעניין הספציפי מוטלת בספק.

בנוסף לכך השופטים בבית המשפט העליון ושופטים אחרים בעקבותיהם התחילו לכתוב פסקי דין ארוכים מאד, חלקם מייגעים. לפעמים הקורא שמגיע לסוף שוכח מה היתה ההתחלה…

דרך הכתיבה הזאת שלעתים היתה גם “ספרותית” חלחלה מטבע הדברים גם לדרך הכתיבה וההתבטאות של עורכי הדין וחבל שכך. את חטאי אני מזכיר היום: גם אני נוהג כך מידי פעם, נסחף אחרי האופנה החדשה. היום הייתי מציע לעורכי הדין, במיוחד לסניגורים, לא להאריך מעבר לצורך.

דבר חשוב נוסף שספגתי והפנמתי מהמאמן הראשון שלי הוא – אם אתבטא בלשונו: “דרכי החקירה המשטרתית הם בבואה די נאמנה של טיב המשטר כולו”.

היום, השקיפות הגדולה יחסית של חקירות המשטרה, מלמדת אותנו כי המצב אצלנו גם במישור זה אינו משביע רצון בלשון המעטה, והוא טעון תיקון דחוף.

 האם ישנם פגמים נוספים במערכת המשפט והאכיפה המטרידים אותך?

יש רבים ואמנה רק כמה: ראשית, בהמשך ישיר למה שאמרתי קודם אני מוטרד מאד מהתנהגות -לא של כולם ולא בכל מקום – שניתן להגדירה כתרבות של אלימות, שקר וחיפוי הדדי. לכך יש גם להוסיף אפליה מפני שלאוכלוסיות מוחלשות מתייחסת המשטרה בצורה אלימה יותר.

למח”ש קשה להגיע לתוצאות נכונות- העמדה לדין- בחקירותיה שעניינם שוטרים שסרחו, בגלל שקרי השוטרים המחפים איש על רעהו. הישועה אינה צומחת גם מרשויות התביעה, אשר מעמידות לדין דווקא את קורבנות האלימות על “תקיפת שוטר” או “הפרעה לשוטר במילוי תפקידו”. גם השופטים נוטים לפעמים, שלא בצדק, להעדיף עדות שוטר תוקף על עדות הקורבן שהוכה, שהוא בדרך כלל עבריין. מצב זה הוא די מתסכל.

המשטרה אינה אלימה רק בשטח אלא גם בחדרי החקירות המכונים לפעמים על ידי השופטים עצמם “מרתפי חקירה”.

בזמן האחרון, עקב ההתקדמות המואצת של הטכנולוגיה, החובה לתעד חקירת חשודים בעבירות חמורות באופן קולי וחזותי וריבוי הפרסומים באמצעי התקשורת, חודר למרתפי החקירה אור החושף את מהלך חקירת החשוד לעין הציבור הרחב.

מה שאנו רואים וקוראים לעתים תכופות באמצעי התקשורת מעורר דאגה בלשון המעטה. מתקבלת תמונה של חוקרים השוכחים את חובתם לחקור באופן אובייקטיבי. במקום לאסוף כל ראיה הנחוצה לגילוי האמת הם מתמקדים באיסוף ראיות מרשיעות לאחר שהחליטו על דעת עצמם כי הנחקר אשם.

נטייה זו משפיעה גם על דרך החקירה שהיא הרבה פעמים משפילה, מאיימת ולפעמים גם אלימה. חקירות כאלה עלולות להגביר את הסיכוי להודאות שווא ולהביא לגרוע מכל: הרשעה של חף מפשע.

לדעתך יש אנשים שמרצים עונש מאסר מבלי שבצעו עבירה?
אין לי ספק כי בבתי הסוהר בישראל כלואים גם לא מעט חפים מפשע. לגבי דידי די באחד כזה כדי להטיל צל על המערכת. הדברים הללו אינם חדשים והשופט חיים כהן כתב כבר לפני כארבעים שנה כי יש זמנים ומצבים שבהם מגיע הזמן שבו המלחמה בפשעי הפושעים צריכה להידחות מפני המלחמה בפשעי שוטרים. לדעתי, אנו בצומת של אחד מזמנים אלה.

השופטים הם הראשונים שיכולים לתרום לפתרון הבעיה של ידי הידוק הביקורת השיפוטית על המשטרה. יש להבהיר למשטרה ולחזור ולהבהיר כי חקירה צריכה להיות ממוקדת בגילוי האמת ולא באיסוף ראיות מרשיעות בלבד.

איך צריך להבהיר זאת?

לא רק במלים. המציאות מוכיחה שהן נופלות על אזנים ערלות. יש להגדיל את חורי המסננת שדרכה משליכים לפח חומרי חקירה שהושגו באמצעים לא חוקיים והענשת החוקרים. אם החוקרים ידעו כי אין טעם בדרך עבודה פסולה וכי הם צפויים לענישה משמעותית יש סיכוי גדול יותר שיימנעו משימוש בשיטות פסולות.

חשוב לי להדגיש שאינני מטיל דופי בכל השוטרים. מדובר במיעוט קטן, אלא שצריך להקפיד להוציא את התולעים כדי שלא ימשיכו להרקיב את התפוח.

מה דעתך על הביקורת שנמתחת על בתי המשפט?

ביקורת היא דבר לגיטימי אך מטרידה אותי ה”אופנה” הנהוגה בזמן האחרון –  ההסתה נגד בתי המשפט, במיוחד בית המשפט העליון. גורמים שונים, בעיקר פוליטיים, אינם מהססים לפגוע במערכת המשפט ואכיפת החוק מתוך כוונה לפגוע בעצמאותן ולהחליש את אמון הציבור בהן.

הכל מתוך כוונה פסולה לחלחל להחלטות המערכת את האג’נדה שלהם. על תופעה מגונה זו מנצחים ללא בושה ובגלוי פוליטיקאים בכירים שאינם מעוניינים בטובת הציבור אלא בטובתם עצמם.

היא מגיעה לאיומים פליליים ממש כמו איום בדריסת בית המשפט העליון בבולדוזר 9- D שנשמע מפי פוליטיקאי בכיר. אם ב”ארזים” נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר? במסגרת זו הקואליציה הנוכחית לא מהססת להעלות לסדר היום ולחוקק או לנסות לחוקק חוקים שחלקם לא חוקתי ומטרתם היחידה היא הישרדות פוליטית.

הקואליציה אינה מהססת “לתפור” חוקים שמטרתם לחלץ פוליטיקאים מרשת החוקים הקודמים שבה “נלכדו”. מנסים ליצור, בדיעבד, חסינות מפני העמדה לדין בדרך של חקיקת חוקים שהם למעשה פרסונליים.

נהיר לי שגם הניסיון לחוקק את פסקת ההתגברות נעוץ ברצון להחליש את בית המשפט העליון, בעיקר על ידי הגבלת כוחו לפסול חוקים ולנווט אותו לפסיקה הנוחה לממשלה. מטרתו היא למעשה לאפשר לכנסת לחוקק חוקים העלולים לפגוע בזכויות יסוד בלי שהכנסת תהיה נתונה לביקורת שיפוטית.

בכך יש פגיעה באיזון בין הרשויות ובעקרון הישן והטוב של הפרדת הרשויות שהוא ערובה נגד שלטון עריץ והגנה על חרויות הפרט. כנסת המחוקקת בלי פיקוח אפקטיבי אינה אלא דיקטטור בעל 120 ראשים ההולך אחר הרוב להטות. אכן, היום כבר יש די והותר “דמוקרטיות” כאלה ושומה עלינו לנקוט כל דרך חוקית כדי למנוע התדרדרותה של ישראל למצב כזה.

הנפגע העיקרי מהתפתחות הרת אסון כזאת הוא הפרט, כל פרט. המלחמה על העיגון החוקי של זכויות הפרט נמשכה מאות שנים. אסור לנו לאפשר לשום אדם למחוק הישג היסטורי גדול זה במחי אצבע המורמת משיקולים פוליטיים ביו אם מדובר באמצע “שמאלית”  ובין אם מדובר באצבע “ימנית”.

מהו תפקידה של לשכת עורכי הדין, לטעמך?

לטעמי, לשכת עורכי הדין חייבת להביע דעה נחרצת בעניין זה וחבל שיש והיא מתמהמהת בעת מבחן.|
|

אם כן, לשיטתך, מערכת המשפט מצויה מעל לכנסת?
לטעמי הויכוח על נושא החקיקה השיפוטית הוא לגיטימי וכשם שצריך למנוע דיקטטורה של הריבון כך צריך להיזהר מהענקת כוח יתר לבתי המשפט כדי למנוע “דיקטטורה שיפוטית” ואולם את הויכוח הזה ראוי וצריך לנהל בלי איומים. שום מטרה אינה מקדשת אמצעים כאלה.

מה דעתך על מספר המעצרים היום?
היד על הדק המעצרים הן של המשטרה והן של בתי המשפט קלה מדי. בעניין זה קיים פער ניכר בין הרטוריקה לבין התוצאה. נאה דורשים אך לא נאה מקיימים. לעתים קרובות מדי ניתנות החלטות המתחילות בסופרלטיבים על זכויות היסוד ומסתיימות באופן מפתיע בהחלטת מעצר.

קשה להשתחרר מן הרושם כי היום בתי המשפט עוצרים לא פעם בשל חומרת העבירות, כשעילה פסולה זו למעצר מוסווית בטענה של סכנה לשלום הציבור. כך הופך המעצר מאמצעי מניעה לגיטימי לאמצעי ענישה פסול של מי שחזקת החפות עדיין עומדת לו.

בנוסף לכך בתי המשפט פוסלים פעמים רבות מדי חלופות מעצר סבירות. לאחרונה, התאכזבתי גם להיווכח כי אין שימוש מספיק באופציות המעצר מחוץ לבית הסוהר באיזוק אלקטרוני, שהיא חדשה יחסית.

יישום האופציה הזאת יבטיח את שלום הציבור באותה רמה שהוא מובטח על ידי מאסר בכלא, וזאת בלי לפגוע בזכות היסוד של הנאשם לכבוד, הנפגעת בבית הסוהר בנוסף לזכות לחרות.

לכאורה הרובוט (איזוק אלקטרוני) אינו שומר פחות יעיל מסוהר אנושי. לכן יש להעדיף לטעמי כמעט בכל מקרה מעצר כזה על מעצר בבית סוהר תוך מתן ערך אמיתי, לא מס שפתים, לחזקת החפות.

ועדיין מתקיימת הטענה שצריך לעצור כדי לחקור?

המשטרה מפריזה בשימוש במעצר לצרכי חקירה ובדיעבד מסתבר פעמים רבות, רבות מדי, כי היה מיותר. הביקורת השיפוטית על מעצרים כאלה חיוורת מדי ובתי המשפט חייבים להדק אותה  ולשחרר בכל מקרה שיש ספק בחיוניות המעצר להצלחת החקירה או כשמתברר שהמניעים האמיתיים להגשת הבקשה להארכת מעצר אינם נעוצים בעילת מעצר במוכרת בחוק, כגון: כשהכוונה היא לנצל את המעצר כאמצעי לחץ על הנחקר/ת. בתי המשפט ממעטים מדי לשחרר לחלופת מעצר, במיוחד ב”מעצרי ימים”, אולי בגלל שמדובר במעצר לא ארוך.

“ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה”

99% הרשעות אינן סיבה לגאווה

אלא להרמת גבה

מטילות ספק בסבירות ההפעלה של הספק הסביר.

משפט אינו בהכרח צדק

יש שהאמת המשפטית מקדשת שקר עובדתי

שופכת דמו של חף מפשע

קוברת אותו בהרשעת שווא

סותמת עליו את הגולל בעודו בחיים.

טחנות המשפט טוחנות את הצדק והאמת

זעקת החפים מפשע המוחבאים בבתי כלא אינה נשמעת

פסקי דינם תיבות פנדורה חתומות בחותם בית המשפט

מפתחותיהם בתהומות ים

ועולם כמנהגו נוהג

קרבנות מערכת המשפט הממאנת לבדוק עצמה

דמם בראשנו

חיים מתים אלה הוכחה ניצחת הם לקצר יד האדם.

המשפט ניתן לאדם והאמת לאלוהים.

הצנע לכת, אדוני השופט!”

 

אחרי שש שנות נסיון בעבודה כתובע בפרקליטות המדינה ושלושים ושבע שנות עבודה כסניגור, איזה טיפים אתה יכול לתת לסניגורים?

ראשית, כשסניגור מקבל תיק חדש הייתי מציע תחילה לוודא שחומר החקירה המלא הועבר וללמוד אותו ביסודיות. לאחר מכן, יש לגשת לעבודה מהסוף ולפתוח בסיכומים. כמו שבבניית בנין מתחילים בשרטוט אדריכלי של המראה הסופי של הפרויקט, כך במשפטים יש לרשום כבר בהתחלה את הסיכומים הסניגוריאליים האופטימליים שניתן להסיק על סמך הראיות תוך עירנות למה שצפוי להתרחש במשפט.

לאחר מכן- שוב כמו בבנין- צריך לשרטט, מראש, את עבודות “ההנדסה” כך שיובילו בדרך סלולה מראש להשגת המטרה הסופית. החקירה הנגדית במשפט היא המקבילה לעבודת המהנדס והבנאים בבניין שמטרתה בניית הפרויקט הסופי.

באותו שלב מקדמי יש גם להכין מראש את פרשת ההגנה האופטימלית כהמשך הדרך בהתאם למטרה. עדיף לירות למטרה שהוכנה מראש מאשר לפזר כדורים בלי מיקוד מראש מתוך תקווה שיפגעו במשהו. שיחה מקדימה עם הנאשם על הראיות עשויה לעזור מאוד במקביל לעיון בחומר הכתוב.

עצה שניה: להימנע ככל האפשר מהזדהות ומעורבות אישית רגשית בעניין הנדון בכלל ועם הלקוח הפרטי. מעורבות כזאת עלולה לפגוע בבריאות הסניגור ובלב עבודתו.

עצה שלישית: אל תקבל לטיפולך תיק גדול הדורש עבודה רבה במשרד ובבית המשפט בלי להבטיח לעצמך מראש תמורה הולמת. אם אין תמורה מספקת לתיק כזה, המשרד עלול להיהרס פשוטו כמשמעו ולו מפני ש”מגה- תיק” מצמצם מראש משמעותית את האפשרות לקבל תיקים פוטנציאלים. לסניגור מתחיל הייתי מציע מלכתחילה לא לקבל “מגה תיק” מפני שהוא זקוק ללקוחות רבים ככל האפשר גם למען הפרסום.

זה הזמן להתייחס לפרסום: מה שעשית, ולא פורסם, כאילו לא נעשה. דאג לפרסם בכל דרך שתוכל כל הצלחה שלך. היה צנוע אך לא נחבא אל הכלים. חשוף את הצלחותיך וקח לך עיתונאי חצר ואם אתה יכול להרשות לעצמך קח לך יחצ”ן טוב.

ואחרון חביב, ברשימה חלקית זו: היזהר מהתמכרות לעבודה, אחרת ניזקה יהיה מרובה מתועלתה. קח לך חופשות בכל הזדמנות שתוכל והפסדך, כביכול, יצא בשכרך. אל תתפשר בעניין זה. בהיותך בחופשה נתק, ככל שתוכל, כל קשר עם העבודה. אל תיקח עבודה לחופשה ואל תקבל שיחות מלקוחות. זו גם חובתך כלפי המשפחה העדיפה על כל עבודה. עורכי דין רבים, רבים מדי לטעמי, שאינם נוהגים כך מתחרטים בבוא העת. השחיקה היתרה בעבודה גורעת מטיבה ופוגעת בבריאות.

 

במשך עשרות שנים ייצגת לקוחות “קשים”. שמענו על מקרים שבהם לקוחות הפעילו אלימות נגד עורכי דינם. האם נתקלת אישית במקרים כאלה?

במישור זה ניתן לחלק את הלקוחות לשני סוגים: האחד- מודה לעורך דינו כשהוא מצליח וכשהוא נכשל הוא מרגיע את עורך הדין ואומר: זה משמיים”. השני הוא היפוכו של הראשון: כשמפסיד במשפט הוא מאשים את עורך דינו ובמקרה שזכה אומר “זה מאלוהים”… רוב רובם של הלקוחות שלי היו מהסוג הראשון ובמבחינה זו שפר עלי מזלי. עם זאת, לעתים, נדירות אומנם, שמעתי איומים, לעתים קשים מלקוחות, גם אם מעולם לא נתקלתי באלימות פיזית.

 

בעבר היית מתאגרף. האם העיסוק הזה השפיע עליך?

נכון. בגיל 16 עד 22 התאמנתי באיגרוף ואף התאגרפתי בתחרויות. עשיתי כך כדי שאוכל להתגונן במקרה הצורך בשכונה בה גדלתי, קרית יובל, שבצד אנשים מופלאים וטובים רבים היה בה מיעוט שבמיעוט של צעירים שוחרי ריב ומדון שהפליאו מכותיהם כמעט בכל מי שנקרה על דרכם.

חלק מהם הפכו ברבות הימים לפושעים ידועים, חלקם ראשי כנופיות. בהמשך הייתי הסניגור שלהם. האיגרוף הוא ספורט לא קבוצתי. מלחמה של אחד מול אחד. בדיוק כמו במשפט פלילי שבו ניצב תובע מול סנגור. בהיותי מתאגרף למדתי לדבוק במטרה תוך התעלמות מכל כאב בדרך להשגתה. הגעתי למצב של בוז לכאבים. ממש חושלתי. מאוחר יותר, כשהפכתי לעורך דין ובפרט לסניגור נעזרתי בתובנות אלו. ידעתי לספוג את כאב הכישלון בקלות כאילו לא היה ומיד להמשיך הלאה בקשיחות עד הניצחון.

האם, לסיום, אתה מבחין בהבדל בין סגנון העבודה בתחילת ימיך כעורך דין למה שקורה היום?

שינוי נוסף שחל במהלך שנות עבודתי מתבטא ביחס של עורכי הדין עצמם לעבודה: בשנות עבודתי הראשונות, במשך למעלה מעשור, נהגו עורכי הדין- כפי נהגו מאז ומתמיד- לסגור את משרדיהם מידי יום בין אחת וחצי בצהרים עד ארבע אחר הצהרים ולפתוח שוב בארבע עד שבע בערב.

את ההפסקה בת השעתיים וחצי ניצלו לאכילה ולמנוחה, לפעמים אפילו לשנת צהריים מחוץ למשרד. בכל יום שלישי המשרדים נשארו סגורים אחר הצהריים. בשלב מסוים בשנות התשעים חל מהפך.

“חגיגת” הצהרים הסתיימה ומשרדי עורכי הדין לא נסגרו בין הבוקר לבין שבע בערב. לעתים קרובות המשיכה הפעילות בהם עד שעות מאוחרות יותר. כמו כן משרדים רבים שכללו עד אז מספר עורכי דין שניתן היה למנותם על אצבעות יד אחת – גדלו בעיקר בתל-אביב לפירמות של עשרות עורכי דין ובהתאם לכך גדלו צוותי העזר והיקף השעות.
יום העבודה של עורכי הדין התארך. אם בעבר ניתן לומר כי הם עבדו כדי לחיות טוב, היום נראה לכאורה שהם חיים כדי לעבוד.

תרבות העבודה האמריקאית המאפיינת את הקפיטליזם החזירי חדרה גם למקצוע הזה והפכה אנשים רבים למכורים לעבודה.

בספרו “הסחיטה” מתייחס הסופר האמריקאי, ג’והן גרישם לתנאי העבודה של מתמחים ועורכי דין מתחילים בפירמות הגדולות בערים הגדולות בארצות הברית והרושם המתקבל מתיאורו הוא כי מדובר למעשה ב”סדנאות יזע”.

לפיכך מעדיף גיבור הספר בסופו של דבר לעבוד במשרד עורכי דין קטן בעיר קטנה. הוא מבין שהמקצוע נועד לשרת אותו וכי ראוי שיימנע מלהפוך לעבד לעבודה. החיבור לעבודה היום הוא גם טכני. דלת ביתם של עורכי הדין לא נסגרת בפני הלקוח גם בשעות שאחרי העבודה. הפלאפון פותח כל דלת גם בשעות המנוחה. גם האינטרנט.
השינויים האלה הם עובדה מוגמרת וכדאי שהדור הצעיר ידע שאפשר גם אחרת”.